האפקט שיצרת.                                                              

 משטח הציור הלבן, אני יושב מולו ואין בו דבר. הוא מדמה את הריק. אני מניע את היד, אני יוצר מאמץ, משתמש במכחול או פחם, עולה לי רעיון בדמיון לעתים שלם ולעתים בצורת אנרגיה לא מוגדרת, זו אנרגיה העוברת למשטח. נוצר אפקט על הנייר. צורות כלשהן , צבעים, שחור, לבן, והאפקט לאחר שנוצר הוא כבר לא שלי. הוא כבר קיים על המשטח בזכות עצמו. הוא מתקיים בעולם המציאות שהוא העולם של כולם. אולי מישהוא יבוא ויראה אותו, אולי אעלה אותו ברשת החברתית, ומי שיראה את היצירה יזכור אותה לפחות לזמן קצר, אפשר יביע רגש כלפיה. זה כבר בשדה משחק שלא נמצא אצלי. היצירה בעת שהיא מתחוללת מוציאה אנרגיה אל משטח הציור. אנרגיה שלי. ההתרחשות היצירתית היא חד פעמית. כשהיא מסתיימת נעלמת היצירה. הזרמתי כמות גדולה של אנרגיה החוצה וכעת היא מזרימה אלי פנימה דרך החושים, תמונה, צליל או מגע. היא שם מולי, מביטה בי ואני בחזרה בה. אני זה שחוללתי את האנרגיה והזרמתי אותה החוצה. וכעת היא זורמת אלי בחזרה כמראה מעצם הנמצא בזכות עצמו, ציור, פסל או כל דבר שיצרתי. אני צריך לשאול את עצמי האם אני אוהב את מה שאני רואה . אהבתי את העשיה והיצירה בעת התהוותה. עכשיו השאלה האם אני אוהב את האפקט שיצרתי. האם אני אוהב את הציור? האם אני מסתכל  דרך העיניים של אלו שהייתי רוצה שיאהבו אותה או רק דרך עיני. וכעת יבוא מישהוא ויגיד יא איזה יופי של אפקט יצרת או אוי זה נורא. כל זה שייך למתבונן וזו נקודת המבט שלו וזה עולמו. פעולת יצירת האנרגיה החוצה בעת היצירה יכולה להיות נפלאה. האם היצירה שיצרתי לאחר סיומה יפה בעיני ?  תלוי במה אני רוצה שיהיה שם והאם הצלחתי בכך.  ובכל מקרה היצירה שבוצעה וניצבת מולי היא כבר משהו אחר. היא אובייקט. להיות שלם עד הסוף עם היצירה שיצרתי דורש שמה שיצא שווה בעוצמת החוויה שבו למה שהתהווה. צפיה ביצירה היא יצירה מחדש אך אלו זרימות הפוכות. האחד גרימתי ויוצר  והשני מקבל ומסכים. זה מצחיק לומר שאני צריך להסכים לאפקט שיצרתי. הציור עומד מולי והוא כבר עומד בזכות עצמו. כעת יש לו השפעה עלי. אני בעמדת קבלה של מה שנוצר קודם לכן. משהו בעוצמה צריך להשתוות. ככל שזה יהיה יותר פשוט, נאמר לצייר ריבוע, או עיגול, או רק נקודה אולי זה יהיה מאזן יותר מאשר כל תהליך יצירתי מורכב היוצא בעת היצירה כשאתה יודע איך התחלת אותה אבל לעתים כה מופתע לאחר סיומה מהתוצאה והמושתתת על רגשות ועולמות תוכן אישיים, התעלות וירידה בהתעלות שאתה לא תמיד יודע מה תקבל בצד השני.  היצירה שציירת כעת נמצאת בעולם הפיזיקלי והיא מזרימה אליך אור או צליל או מגע. הצבע שהנחת בזהירות או בסערת רגשות בעת היצירה והתהוות היצירה אינם בהכרח מה שאתה מקבל לאחר סיומה בחוויה החושית, הרגשית והתודעתית. כשילד מצייר ציורי ידיים כפי שאנחנו זוכרים מהילדות המוקדמת שלנו בגן הוא נהנה מאד מהעשיה המלאה בתנועה ותחושה. התוצאה שהוא רואה לאחר מכן אולי הרבה פחות מעניינת , הוא אמנם מתפעל מהאפקט שהצליח ליצור ומתגובת הגננת אבל מאבד עניין משום שהוא רואה מריחה עצומה שמבטאת את הפעולה המרגשת אבל לא תמיד יפה בהכרח בעיניו. ובכל זאת אמנים מתפעלים מהיצירה של עצמם ורוצים שאחרים יהנו ממנה אך מצד שני מסתכלים על היצירות שבוצעו על ידם לפני שנים ויש בהם אדישות מסויימת שכן החוויה היתה ביצירה ולא בראיה חוזרת שלה. לעתים הם כבר עברו בכלל לעניין אחר ביצירה וזה נראה להם ישן ולא רלונטי עד כדי שהם ישאלו את עצמם "האם אני ציירתי את זה" ? הם אולי שמחים למכור , אולי שמחים שאוהבים ומעריצים את היצירה ואת תשומת הלב והכבוד שמגיעים עם זה אבל יוצרים חזקים יסתכלו בכלל על העתיד ועל היצירה הבאה שלהם ולא על מה שהם עשו. לעתים אתה מתבונן על כל מה שעשית בסיפוק וזה חתיכת אוסף של יצירות שעשית שאת חלקן אתה ממש אוהב וחלקן אולי פחות וזה גורם לך להיות שמח עם עצמך על מה שהצלחת ליצור בכל זאת וזה כבר מנקודת מבט אחרת. כל אמן צריך לשאול את עצמו האם הוא אוהב את היצירות שעשה.  האם הן מעוררות בו ריגוש. האם רגע היצירה עצמה לא היה שווה הרבה יותר מכל מה שקרה עם היצירות האלו לאחר מכן ממרחק של זמן. האם היה משנה משהו בהן אילו היה יוצר אותן כעת, ובכלל עד כמה הוא אוהב ליצור והאם היצירה לאחר יצירתה חשובה לו. היחס בין הצייר ליצירה שלו משתנה מאמן לאמן. גם האמן משתנה לאורך השנים ויחסו לאמנות שיצר. עבורי עוצמת החוויה של תהליך היצירה קודמת ליצירה עצמה המביטה בי לאחר שנוצרה. אבל כמו כל אבא גאה, אני רוצה להתגאות בילדים שלי גם אם אינם מושלמים.