landscape 35X50 cm on paper . watercolor painting.

What is my painting?

I look at the landscape, and each time anew, I must remind myself of the simple, yet not obvious, fact that when I compare it to the painting I will create—not of the landscape itself, but inspired by it or in relation to it—it will essentially be the landscape from my own world. The dimensions I will introduce with color, and where there is no color, the lines, the stains, the way they are applied. On one hand, this is so simple and resolved for me, yet on the other hand, this matter returns to me every time anew: how much the external world is ingrained in me, and how much I must create my own world each time anew to overcome it. Because the external world persists, while my own world must be created from zero to one hundred each time anew. In this sense, the painting is not a picture as a final product but a one-time, experiential, intellectual, and emotional formulation of my world in an artistic medium. In this sense, I no longer paint pictures at all for the purpose of hanging them on the wall. That is no longer my goal. I create my world through my energies at the very moment of creation. If the brushstrokes did not end in applying paint but moved through the air without leaving a mark, the act of creation would conclude without any trace, like a dance that was not recorded. The documentation of the paint strokes happens in the present moment. The documentation on the paper is the recording of the event through the brushstrokes. And it is agreed that this is called a painting. In practice, it is a burning onto the paper of the moment of creation. Afterward, they may put the painted paper in a frame and perhaps hang it on the wall, but that is already          a different stage, a transformation of the essence of the creation into a product. It becomes  a framed picture for the eyes of others, with value attributed by others. For me, it is simply a one-time act of creation that will recur each time in a different form, and I hope it carries that sense of wonder at how I understand that it is not the world around me perceived by the senses, but a pure creation from within me, documented in a one-time manner on paper through a brush or a paintbrush. And if I succeed in infusing it with my prior knowledge, ideas, insights, and experience without my attention being focused on that during the act of creation, then a miracle has occurred.

 

 מהו הציור שלי

אני מסתכל על הנוף, ואני בכל פעם מחדש צריך לומר לעצמי את העובדה הפשוטה כל כך והלא מובנת מאליה כשאני משווה בינו  לציור שאעשה, לא מהנוף אלא בהשראה ממנו או בהקשר אליו שזה יהיה בעצם הנוף מהעולם שלי. הממדים שאכניס בצבע והיכן שלא יהיה צבע, הקווים, הכתמים, אופן ההנחה שלהם. זה מחד כה פשוט ופתור עבורי ומאידך חוזר אלי בכל פעם מחדש העניין הזה עד  כמה העולם החיצון לי טבוע בי וכמה אני צריך ליצור בכל פעם מחדש עולם משלי לנצח אותו משום שהעולם החיצון מתמיד ואילו את העולם שלי צריך ליצור במהירות של מאפס עד מאה בכל פעם מחדש. הציור מבחינה זו איננו תמונה כמוצר סופי אלא ניסוח חד פעמי חווייתי, שכלי, רגשי של העולם שלי במדיה אמנותית. מבחינה זו אני לא מצייר תמונות בכלל יותר לצרכי תליה על הקיר. זו לא המטרה שלי יותר. אני  יוצר את העולם שלי באמצעות האנרגיות שלי באותו בעת היצירה בו ברגע. אילולא תנועות המכחול לא היו מסתיימות בהנחת צבע  אלא זזות באוויר ללא השארת סימן, אירוע  היצירה היה מסתיים ללא כל זכר כמו ריקוד שלא הונצח. התיעוד של מריחות הצבע מתרחש על ידי  בזמן הווה. התיעוד על הנייר הוא רישום האירוע באמצעות מריחות המכחול.  וזה מוסכם שזה נקרא ציור. בפועל זו צריבה על הנייר של רגע היצירה. אחרי כן ישימו את הנייר הצבוע במסגרת ואולי יתלו על הקיר אבל זה כבר שלב אחר של שינוי במהות היצירה והסבתה למוצר. זו כבר  תמונה ממוסגרת לעיני אחרים עם ערך שאחרים נותנים לה.  עבורי זה פשוט אירוע יצירה חד פעמי שיחזור בכל פעם מחדש בצורה שונה והלוואי ותהיה בו ההתפעלות הזו מהאופן בו אני מבין שזה לא העולם סביב לי הנקלט בחושים אלא יצירה נטו מתוכי המתועדת באופן חד פעמי על נייר באמצעות מכחול או מברשת. ואם הצלחתי להכניס בה את הידע הקודם שלי, רעיונות, ותובנות, וניסיון מבלי שתשומת הלב שלי תהיה על כך בעת היצירה הרי שהתרחש הנס.